סאלח מוחמד ח`יר הינו ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

1.בשנת 1995 הגישו התובעים כתב תביעה לבית משפט השלום בנצרת, ובו עתרו לסילוק ידם של מדינת ישראל, קרן קיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל ממקרקעין שבהר חזון, קרקע שלטענתם העביר להם בשעתו סבם, לפי יפוי כוח נוטריוני. הנתבעים התגוננו בטענה, כי לפי הסכם חליפין שנכרת עוד בשנת 1958 הועברו קרקעות אלה לידי המדינה, ובתמורה נתנה המדינה לתובעים קרקע אחרת.

2.תובענה זו נשמעה בשעתה בפניי (עת כיהנתי בבית משפט השלום בנצרת), וביום 4.8.1999 ניתן בה פסק דין, הדוחה אותה. בקצירת האומר אציין, כי הוכח בפניי דבר כריתתו של הסכם החליפין בשנת 1958, ודבר יציאתו מן הכוח אל הפועל, משמע התובעים קיבלו, תמורת אדמתם (עליה נבנה היישוב חזון), קרקע חליפית. עוד קבעתי, כי התובעים מנועים מלתקוף את הסכם החליפין בטענות לפגמים אלה ואחרים שנפלו בו, לאחר שחלפו למעלה מארבעה עשורים מאז כריתתו, לאחר שהם – מצידם – עשו שימוש מלא בקרקע אותה קיבלו מאת המדינה, והמדינה, מצידה שלה, הקימה על הקרקע אותה קיבלה לפי הסכם החליפין את היישוב חזון, מן הסתם תוך השקעה עצומה במשאבים.

3.התובעים לא אמרו נואש, והגישו, באמצעות עורכי הדין עבאלחפיז דראושה ז"ל, ובנו מראון דראושה יבדל לחיים, תביעה לבית המשפט המחוזי, ועתה ביקשו להצהיר על זכויותיהם בקרקע עליה יושב הישוב חזון. גם תובענה זו נדונה לפניי, עתה בשבתי בבית המשפט המחוזי. הנתבעים ביקשו לסלק את התביעה על הסף, על שום קיומו של מעשה בית דין, ואת טענתם זו דחיתי, הואיל והקביעה אודות הזכויות בקרקע בבית משפט שלום נעשתה אגב אורחא, לשם תביעת סילוק היד, ולא לשם קביעת הזכויות גופן, סמכות הנתונה לבית המשפט המחוזי מן הבחינה העניינית.

4.ביום 12.9.2001 הודיעוני בעלי הדין, כי הגיעו לידי הסכם פשרה, וביקשו כי אאשר אותו ואתן לו תוקף של פסק דין, וכך עשיתי. בהסכם הפשרה אישרו בעלי הדין את תוקפו של הסכם החליפין משנת 1958, והנתבעים הסכימו, מצידם, ליתן לתובעים 7 דונם קרקע, ללא כל תמורה.

5.שבע שנים ויומיים לאחר מכן, ביום 14.9.2008, חזרו התובעים והגישו תביעה לבית משפט זה, ובה ביקשו להצהיר על בטלותו של הסכם הפשרה משנת 2001. בתביעתם טענו התובעים (ס' 10.א'), כי בתביעה הקודמת בבית המשפט המחוזי ייצגם עוה"ד עבדאלחפיז דראושה ז"ל, ומשהלך לעולמו נטל את הייצוג בנו, מרואן, "כאשר למיטב ידיעתם ו/או זכרונם לא חתמו התובעים על יפוי כוח המסמיך את עו"ד דראושה להמשיך בייצוגם וגם אם חתמו הרי שלא הסכימו מעולם להסמיכו לוותר על זכויותיהם בנכס ללא הסכמתם ו/או ידיעתם". בתביעתם הוסיפו התובעים וטענו, כי משך השנים שחלפו מאז אושרה הפשרה (2001) ועד סמוך לפני הגשת התביעה הנוכחית (2008), הם שבו ופנו לעורך הדין מרואן דראושה והתעניינו ביחס לתביעה, וזה הלעיט אותם באמירות כגון העניין בטיפול. משחלף זמן פנו העותרים בעצמם לבית המשפט, ובירורם הפתיעם לגלות, כי ניתן כבר פסק דין לפי הסכם פשרה, שנכרת בלא ידיעתם וללא הסכמתם. ראו כך התובעים, ומיהרו ונטלו את התיק מעוה"ד דראושה, והגישו את תביעתם הנוכחית, ובה עתירתם לביטולו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

6.בתביעתם הנוכחית טוענים התובעים, כי עוה"ד מרואן דראושה פעל בלא הסמכה ("הסכמה ו/או מנדט", כלשונם בסעיף 12.ג' לתביעה). הם טוענים, שכריתתו פגומה ב"מעשה מרמה חמור" (ס' 15 לתביעה). נוסף לכריתתו בלא הסכמתם הם טוענים, כי הוא נפגם בכך שלא הושלם, הואיל והם, משמע התובעים, לא חתמו על יפויי הכוח הנזכרים בהסכם הפשרה. הם מוסיפים וטוענים, כי הסכם הפשרה נפגם בחוסר בהירות, באשר לא נאמר בו אילו מקרקעין יקבלו התובעים, מה שווייָם וכד'. לשיטתם היה מקום לקיומה של שמאות של הקרקע, בטרם ייחתם ההסכם. הם מייחסים לנתבעים חוסר תום לב בהתנהגותם מולם, הואיל והסתפקו בחתימתו של עוה"ד דראושה על הסכם הפשרה, בלא שעמדו על החתמת התובעים באופן אישי, דבר המעיד על "מחטף".

7.הנתבעים, אין צריך לומר, התכחשו לטענות אלה שהעלו התובעים. לצד הכחשה זו הם נתנו הודעת צד שלישי לעוה"ד מרואן דראושה, שמא ייקבע כי ההסכם נכרת בהעדרה של הסמכה או בחריגה הימנה. עוה"ד דראושה התגונן מפני ההודעה וכפר בטענות שהעלו כלפיו התובעים וטען, כי ייצג אותם מלכתחילה לפי ייפוי כוח עליו הם חתמו, פעל לטובתם לאורך כל הדרך, קיבל את הסכמתם להסכם הפשרה בטרם נחתם, ולאחר שנחתם פעל ליישומו, אלא שהתובעים לא שיתפו פעולה ביישום ההסכם.

8.את הדיון בתובענה פיצלתי, על מנת שתחילה אכריע בשאלת תוקפו של הסכם הפשרה, שאם אקבע כי ההסכם תקף, כי אז יתייתר הדיון בשאלת זכותם של התובעים בקרקעות הר חזון. בשאלה זו נשמעו ראיות (עדותם של שני התובעים, עדותו של עו"ד יוחאי בטשא מטעם הנתבעים, ועדותו של מרואן דראושה, מטעמו שלו). בתום הדיון סיכמו בעלי הדין את טענותיהם על פה. עתה הגיעה השעה לפסק את הדין.

9.טענתם המרכזית של התובעים הינה, כי פעולתו של עוה"ד מרואן דראושה בחתימתו על הסכם הפשרה נעשתה בלא שהם הסמיכוהו לכך. טענה זו שנטענה בכתב התביעה ובתצהיריהם של התובעים הופרכה, לא רק בעדותו של עוה"ד דראושה, כי אם קיבלה אישוש בחקירתם הנגדית של התובעים. הם חתמו על יפוי כוח, המסמיך את עוה"ד עבדאלחפיז ומרואן דראושה לפעול בשמם (בתביעה בבית המשפט המחוזי). נסתבר עוד, כי לאורך כל הדרך היו התובעים בקשר עם עוה"ד מרואן דראושה, משמע כמי שמייצג אותם, ובין היתר גם נכחו עמו בישיבות שנתקיימו בבית המשפט. מפיהם שמעתי, כי עוה"ד מראון דראושה ייצג אותם עד לשנת 2008, בכל המגעים עם המינהל שנועדו ליישם את הסכם הפשרה.

על דברים אלה העיד גם עוה"ד יוחאי בטשא, מי שייצג את המינהל בתביעה ובמשא ומתן שנתקיים עם עוה"ד דראושה עובר לכריתת הסכם הפשרה, ובעדותו, אותה אני מוצא מהימנה לגמרי, הוא אישש את העובדה, שעוה"ד מרואן דראושה אכן ייצג את התובעים, "והרגשתי כי הוא מייצג אותם נאמנה" (ס' 6 לתצהירו).

מכל מקום, במהלך עדותם של התובעים התבהר לחלוטין, כי התובעים חוזרים בהם מטענתם, כי מרואן דראושה לא ייצג אותם בהליך המדובר.

10.עוד טענו התובעים, כי עוה"ד דראושה לא קיבל את הסכמתם להסכם הפשרה בטרם חתם עליו, וגם משום כך אין הסכם הפשרה מחייבם. ובכן תחילה אומר, כי קיבלתי את עדותו של עוה"ד דראושה, כי הוא עדכן את מרשיו, משמע התובעים, אודות הסכם הפשרה, וקיבל את הסכמתם לחתום על ההסכם, בטרם חתם עליו כבא כוחם.

11.מכל מקום, אפילו לא היה מקבל את הסכמתם באופן מפורש בטרם חתימה, הרי שדי היה בהסמכה המופיעה ביפוי הכוח, ולפיה התובעים הסמיכו את עורך הדין, בין היתר, להתפשר בשמם בסכסוך שלשמו נשכרו שירותיו.

12.יתר על כן, אפילו נאמר, כי יתכנו מקרים בהם נסיבות העניין יחייבו קבלת הסכמה מראש של הלקוח בטרם יחתום עורך הדין על הסכם הפשרה (חרף קיומה של הסמכה כללית להתפשר, המופיעה ביפוי הכוח), אינני סבור כי העניין שלפנינו עשוי להימנות על מקרים שכאלה, משום נסיבותיו של הסכם הפשרה, שאינן חורגות מגדר הרגיל.

13.אינני מקבל את טענת התובעים, לפיה היה על עוה"ד דראושה, כפי שהיה על עוה"ד בטשא מטעם המינהל, לדאוג לכך שהם (התובעים) יחתמו בעצמם על הסכם הפשרה. משהסמיכו התובעים את עורך דינם להתפשר בשמם, אין הוא חייב בהחתמתם על הסכם הפשרה, שהרי די בחתימתו בשמם.

14.אגב כך אעיר לדבריו של ב"כ התובעים בסיכומיו, כאילו עוה"ד בטשא ועוה"ד דראושה הודו (בחקירתם הנגדית) בטעויות שעשו בכריתת ההסכם, בכך שלא החתימו את התובעים בשעתם על ייפויי הכוח (על מנת להעביר את הקרקעות בהר חזון שם המדינה, שכן עד היום הם רשומים, בחלקם, על שם סבם של התובעים). ובכן דבריהם של שני עורכי הדין לא היו בבחינת אמירה, המודה בטעות שטעו ושיש בה כדי לפגום בהסכם, כי אם משום הערה שהיא בבחינת חכמה בדיעבד, אמירה צינית משהו, שאילו ידעו שהתובעים יתכחשו להסכם, אילו ידעו כי לא יקיימו את חלקם בו ולא יחתמו עם יפויי הכוח הנזכרים בו, אולי נכון היה להחתימם כבר אז, משמע במעמד חתימת הסכם הפשרה, גם על ייפויי הכוח (ואולי גם על הסכם הפשרה). "הודאה" זו בטעות, ואף ברשלנות – כפי "שהודה" עוה"ד דראושה בעדותו – אינה מצביעה על כל פגם בהסכם או בכריתתו, כי אם על זהירות יתר שהיה על עורכי דין אלה לנהוג, מפניהם של בעלי חוזה שכאלה, שמתכחשים וחוזרים ומתכחשים להסכמים מן העבר.

15.ועוד טענו התובעים באותו נושא, כי עורכי הדין בטשא ודראושה לא החתימו אותם, כיוון שביקשו לערוך "מחטף" כלשונם. וגם טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, כאמור, לא צריך היה בחתימתם האישית של התובעים על הסכם הפשרה, באשר עוה"ד דראושה הוסמך לפעול בשמם, הגם שהם נתנו את הסכמתם לחתימה בטרם חתם עורך הדין בשמם. שנית, לא השתכנעתי מן הטענה, לפיה נעשה מחטף בחתימת החוזה. אדרבא, השתכנעתי כי היה משא ומתן כן, אותו ניהל עוה"ד דראושה מול עמיתו עוה"ד בטשא, כשעורך הדין פועל, לפי הבנתו, להיטיב ככל יכולתו עם מרשיו. וכפי שהעיד עוה"ד בטשא, הסכם הפשרה צריך היה את אישורה של ועדת הפשרות של המינהל, ואמנם נעשתה פניה לועדה, שאישרה את ההסכם. לא "מחטף" היה כאן, אפוא, כי אם משא ומתן שהסתיים בהסכמה, הנותנת לתובעים 7 דונמים קרקע, נוסף על הקרקע שקיבלו לפי הסכם החליפין בשנת 1958.

16.התובעים טענו עוד לפגמים שנפלו בהסכם הפשרה, משום שההסכם איננו מסוים דיו, שכן אין בו זיהוי של הקרקעות אותן הם יקבלו מהנתבעים.

גם טענה זו של התובעים לא יכולתי לקבל. סעיף 4 להסכם הפשרה קובע, כי המינהל יעביר לתובעים "קרקע חקלאית בשטח של 7 דונם במקום שיאותר על ידי הנתבע ללא תמורה מצד התובעים". זהו שהסכימו לו בעלי החוזה באופן מפורש וברור, וחופש החוזים נותן בידיהם לעשות כן. אין כל מניעה, כי בעלי חוזה יסכימו על שיתוף פעולה עתידי, גם באופן שתואר בהסכם הפשרה. שאלה אחרת היא כיצד ניתן ליישם הסכמה זו המופיעה בחוזה, והפונה פני עתיד, וגם אותה נראה כי ניתן לפתור בלא קושי. יישומו של החוזה לא נכשל בשל עמימותה של הוראה זו שבחוזה, כי אם משום סירובם של התובעים לחתום על יפויי הכוח למינהל, לפי חובתם בסעיף 3 להסכם הפשרה. אילו שיתפו התובעים פעולה עם המינהל, היו מקבלים את שבעת הדונמים של קרקע חקלאית שהיה המינהל מציע להם, ובכך היה מסתיים הסכסוך לפי רוח הסכם הפשרה.